בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים שארעה ביום 9/6/2011 בין רכב בבעלות התובעת (להלן: "
רכב התובעת") לבין רכב בו נהגה הנתבעת 1, והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "
רכב הנתבעים").
התאונה ארעה במתחם תחנת דלק "פז" בדרך נמיר בתל-אביב. לטענת נהגת התובעת, נכנסה למתחם התחנה וביקשה להגיע לאזור המשאבות ופתאום הגיע מאחוריה רכב הנתבעים ופגע ברכבה באזור הכנף הימנית הקדמית והדלת הימנית הקדמית.
מטעם התובעת העידה נוסעת נוספת שישבה לידה, גם היא תארה כך פחות או יותר את קרות התאונה. העדה העידה שלא ראתה כלל את רכב הנתבעים עד הפגיעה, אף שרכב הנתבעים פגע בסמוך לדלת שלידה ישבה.
נהגת התובעת טענה שלאחר התאונה אמרה נהגת הנתבעים, כי יצאה מחניה בסמוך למסעדה הנמצאת במקום בנסיעה לאחור, התיישרה והחלה בנסיעה קדימה מבלי ששמה ליבה לרכב התובעת.
הנתבעת הכחישה טענה זו מכל וכל וטענה, כי נכנסה למתחם התחנה, עמדה במקביל לרכבים החונים, תוך חסימתם ונוסע שהיה עמה ירד לקנות משהו בחנות, כשהנוסע חזר לרכב, החלה בנסיעה במטרה לעבור בין המשאבות ולצאת מן המקום, הייתה במהירות של 5 קמ"ש, ואז הגיעה נהגת התובעת במהירות רבה מן הכניסה לתחנה ופגעה בה.
לחברת ביטוח של הנתבעת נכתב מכתב מטעם המבוטח המפרט את גרסת הנתבעת, כאשר במכתב צויין: "
מצויים בידי צילומים ממיקום פגיעת המכוניות ומקום הארוע" ובסופו של המכתב נכתב: "
נ.ב. צילומי הרכבים לאחר הפגיעה וכן צילומים ממקום הארוע ימסרו לפי דרישה". צילומים כאלה לא הוצגו, והנתבעת הכחישה קיומם של צילומים מן המקום וטענה, כי הן נתבקשו להזיז את כלי הרכב. הוצג מטעם הנתבעת שרטוט שמדגים את קרות את התאונה.
הנוסע שישבה ליד הנתבעת העיד אף הוא, כי ירד מן הרכב לקנות משהו, כאשר שב לרכב הנתבעת התיישרה עם הרכב והמתינה לשובו. נכנס לרכב, היא החלה בנסיעה ואז ארעה התאונה, כשנהגת התובעת מגיעה במהירות מן הכניסה ופוגעת בחלק הקדמי שמאלי של רכב הנתבעים, וכן פגעה לעצמה בדלת.
יצויין, כי שתי הנהגות העידו שלא ראו זו את זו וכך גם הנוסעים במכוניות העידו שלא ראו את המכונית האחרת עד לרגע הפגיעה.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את שתי הנהגות וכן את העדים ששהו במקום מצד כל אחד מן הצדדים, ועיינתי בראיות ובמסמכים שהוגשו לי, אני סבורה שעיקר האחריות לתאונה מוטלת על נהגת הנתבעת, אשר בניגוד לניסיונה לתאר את נסיעתה במתווה הישר של הדרך - ישר ליציאה בין המשאבות - הרי שהיא החלה בנסיעה לאחר עצירה וחניה, לא מהמתווה המרכזי, אלא מאחורי הדרך של הראשית של המכוניות המבקשות להגיע אל משאבות הדלק.
במה דברים אמורים - אין מחלוקת שהתאונה ארעה במתחם תחנת דלק, כאשר רכב הנתבעים עמד לכתחילה בעצירה מלאה כשהוא ממתין לנוסע שיקנה משהו בחנות. לא יכולה להיות מחלוקת, שכאשר המדובר בכניסה אל תחנת דלק, מתווה הדרך הראשית היא מסלול הנסיעה מהכניסה לתחנה אל עבר המשאבות - זו המטרה של המתחם. אכן, כלי רכב לא פעם חונים במקום ועוצרים לצורך זה או אחר, אולם חובה על נהגים אלה העוצרים במקום שהינו מתחם תחנת דלת לתת את זכות הקדימה לכלי הרכב הנכנסים לתחנה במתווה הדרך לעבר המשאבות, ככל רכב שיוצא מחניה, או מתחיל נסיעה לאחר עצירה.
במקרה דנן, הנתבעת לא חלקה על כך שהחלה נסיעה מעצירה, אולם טענה, כי נהגת התובעת הגיעה במהירות בלתי סבירה, תוך שהיא פונה בחדות לעבר המשאבות הימניות כך שלא ראתה אותה. כאשר התבקשה הנתבעת להעריך את המהירות בה נסעה נהגת התובעת, טענה כי בכביש מותרת מהירות של 70 קמ"ש. אף אם בכביש מותרת מהירות של 70 קמ"ש, אין זה סביר שנהגת התובעת נכנסה במהירות כזו אל מתחם התחנה, וספק אם הדבר אפשרי, שכן הכניסה למתחם מחייבת את הפחתת המהירות וכיוון הרכב אל עבר הכניסה.
נוכח העובדה שהתאונה ארעה ממש בתחילת הנסיעה של הנתבעת, כך לפי עדותה, הרי שהנתבעת שהחלה נסיעה לאחר עצירה, חסמה את נתיב נסיעתו של רכב התובעת מן הכניסה אל עבר המשאבות. יצויין, כי הנתבעת לא טענה ואף לא כתבה לחברת הביטוח, כי החלה בנסיעה לאחר שאותתה כדין, מה שאולי היה מסב את תשומת ליבה של נהגת התובעת לרכב המצוי במקום והעשוי להתקרב לעבר נתיב נסיעתה.
גם לפי השרטוט שהגישה הנתבעת לחברת הביטוח, רכבה עמד מאחורי תוואי הנסיעה מן הכניסה לתחנה אל המשאבות, כך שבעוד שנהגת התובעת הייתה צריכה להתרכז במסלול שמלפניה והמוביל אל המשאבות, ספק אם הייתה צריכה לתת זכות קדימה ויכלה להבחין בכלי רכב המבקשים לצאת מחניה או להתחיל בנסיעה לאחר עצירה. חובתם של כלי רכב אלה לתת את זכות הקדימה לכלי הרכב הנכנסים לתחנה לצורך תדלוק ולא להיפך.
משכך, אני סבורה, כי עיקר האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת. יחד עם זאת, בנסיבות העניין יש יסוד לקביעה שלנהגת התובעת אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 30%, שכן התרשמתי שלו הייתה נוסעת במהירות המותאמת לתנאי הדרך, תוך בחינת תוואי הנסיעה באופן קפדני, היה ביכולתה להבחין ברכב הנתבעים העומד במקום והמתכוון להתחיל בנסיעה. אין המדובר בענייננו באשם המקים אחריות, אלא באשם המצדיק הפחתת הפיצוי שבידה לקבל.
שיעור הנזק
מדובר ברכב בבעלות בנק לאומי, ועל כן לא זכאי להחזר תשלומי המע"מ. התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה וכן נשאה בשכרו של השמאי. על-פי חוות הדעת הנזק לכלי הרכב עמד על 16,208 ש"ח (ללא מע"מ). יצויין כי במכתב הדרישה נכתב סכום של 17,446 ש"ח כנזק לפי דו"ח שמאי וזה הסכום הנדרש בכתב התביעה, אך לא מצאתי עיגון לסכום זה בחוות דעת השמאי שצורפה לתביעה. כמו כן התובעת נשאה בשכ"ט שמאי בסך 369 ש"ח (ללא מע"מ). מסכום זה יש להפחית את דמי ההשתתפות העצמית בסך 1,539 ש"ח, שכן אף שהתובעת כתבה בכתב התביעה, כי בכוונתה לצרף את המבוטח לתביעה, זה לא צורף ולא ניתן לפסוק בעבורו את דמי ההשתתפות העצמית.
משכך, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 10,527 ש"ח ((16,208+369-1539)X70%), בצירוף שכר העדים כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה, ושכ"ט בסך 11.7%.